מחויבות כדרך חיים

 

 
מחויבות כדרך חיים
מיכל יערון – לעוף פסיכולוגיית ספורט מתקדמת
כפסיכולוגית ספורט אני מנסה רבות להצליח לדלות את המאפיינים האישיותיים הקיימים באותם ספורטאים המצליחים להיות הכי טובים. אין ספק שהרשימה ארוכה ועשירה ולא בכל המאפיינים זוכים כל הספורטאים. מוטיבציה גבוה, מניע השג, מוכנות למאמץ, התמדה ונחישות, יכולת להתמודד עם לחץ ועוד ועוד, רבות ויפות התכונות.

בתוך האוסף הגדול והמרשים הזה, אני מוצאת תכונה אחת נוספת שיכולה להסביר את השונות הגדולה הקיימת בין ספורטאים המצליחים ברמות שונות, ואף בתוך אותו ספורטאי במצבים ותקופות שונים.
אקרא לה בפשטות: מחויבות.

מחויבות במשמעות הפשוטה שלה, זו מילה המתארת שם תואר ופועל סביל. כלומר משהו ש"צריך" לעשות. האדם מחויב לבצע דבר מה או לנהוג בדרך מסוימת מתוך כך שהתפקיד/המצב מחייבים אותו. ספורטאים מחויבים למערכת, למשטר האימונים וכמובן לספורט עצמו. זו הבנה חשובה מאד אך לא מספקת.

אבל כשצוללים לרובד העמוק יותר של המושג מגלים משהו אחר. מחויבות שבאה מבפנים באה מבחירה. אדם שבוחר להיות משהו (להיות ספורטאי) חש מחויבות פנימית לבחירה שלו ומתנהג באחריות מלאה - לעצמו ולעיסוקו.

אדם שהתחייב למשהו במובן העמוק לא צריך שיגידו לו לעשות. אדם כזה מחוקק את ערכיו ולא צריך שיכפו או יאכפו אותם עליו. הוא לא צריך שיזכירו לו שהוא התחייב לחיים ספורטיביים אלא חי אותם כאילו אין אופציה אחרת. התחושה הפנימית הזאת מניעה אותו אל עבר עשייה ונותנת לו כוח פנימי.

איך זה מתבטא? מחויבות פנימית אצל ספורטאי תתבטא בשמחה באהבה לעשייה ובאנרגיה פנימית מאד טובה. ספורטאי מחויב הוא אנרגטי, מכוון ומרוצה. גם את החלקים הקשים והתקופות הקשות הוא ידע לעבור מתוך עולמו הפנימי, ולא ירצה או ינסה "לעגל פינות". כלומר, ספורטאי שכזה לא צריך שהמאמן יתקשר להעיר אותו ב6:00 בבוקר ביום שבת בשביל להתאמן. הוא יקום לבד כאילו אין אופציה אחרת. לעומתו, ספורטאי שלא מפתח עומק זה יחוש פעמים רבות מחנק וכפייה ולא יצליח להתמודד עם האתגר.

אנחנו לא מחויבים כל הזמן באותה עוצמה ובאותה הדרך. מה שחשוב הוא שיהיה שורש יציב של מחויבות עמוקה שתעזור לנו לעבור את התקופות הקשות. אם אין את אותה המחויבות, בכל מצב של משבר ולו הקטן ביותר, מתחילה להיסדק מעטפת המחויבות ולבסוף נהרסת.